גרביונים במגירה

הם שכבו במגירה התחתונה של השידה כמעט שנה — נקנו באימפולס, מאוחר בלילה, עם משלוח "באריזה דיסקרטית" שחתמתי עליו בעצמי. באותו ערב סוף סוף הוצאתי אותם.

הדירה הייתה ריקה — השותף שלי נסע לסוף שבוע, וידעתי שיש לי לפחות יומיים שבהם אף אחד לא ידפוק בדלת. נעלתי אותה בכל זאת, ליתר ביטחון.

הגרביונים התבררו דקים יותר משחשבתי, ולזמן מה פשוט החזקתי אותם ביד, כאילו לא הצלחתי להחליט אם אני באמת מוכן. ואז — פשוט העזתי.

התחושה הייתה מוזרה כבר מההתחלה. לא מינית עדיין — יותר הפתעה פיזית: הבד ישב על העור אחרת לגמרי מהג'ינס או מכנסי הספורט שהתרגלתי אליהם. ניגשתי לראי במסדרון ועמדתי שם זמן רב, מתבונן ברגליים שלי כאילו הן שייכות למישהו אחר.

אחר כך הגיעה החולצה — ורודה בהירה, שנקנתה באותו ערב כמו הגרביונים. סגרתי את הכפתורים לאט, מתבונן בעצמי בראי, ועם כל כפתור משהו בחזה נרגע קצת יותר. כאילו החזקתי את הכתפיים מתוחות כל היום, ועכשיו סוף סוף הרשיתי לעצמי להוריד אותן.

האיפור היה קשה יותר. הניסיון הראשון עם המסקרה נגמר בכתם מתחת לעין ובצחוק — צחוק אמיתי, לא על עצמי, אלא מכמה שכל זה הרגיש חדש בצורה אבסורדית. ניגבתי הכל במגבון וניסיתי שוב, לאט יותר, צופה בסרטון הדרכה בטלפון ביד אחת.

כשסוף סוף הסתכלתי על עצמי בשלמות — גרביונים, חולצה, איפור קליל, שיער מסורק קצת אחרת — משהו בפנים נכנס למקום. לא כי הפכתי פתאום למישהו אחר. אלא כי לראשונה מזה זמן רב ראיתי בראי גרסה של עצמי שלא התביישתי להתבונן בה.

ישבתי בחדר עוד שעתיים בערך. לא עשיתי שום דבר מיוחד — קראתי, הקשבתי למוזיקה, הסתובבתי בדירה. פשוט הרשיתי לעצמי להיות בלוק הזה בלי מטרה, בלי צופים, בלי השאלה "מה זה אומר". ודווקא בשגרתיות הזו — לא בראי, אלא בכמה טבעי הכל הרגיש אחרי הדקות הראשונות — הבנתי שזה לא ניסוי חד-פעמי.

כמה שבועות אחר כך מצאתי פורום קטן באינטרנט — בזהירות, תחת חשבון חדש. התגובה הראשונה שהשארתי, מקלידה באצבעות רועדות, קיבלה מענה תוך עשר דקות: "ברוכים הבאים. כאן לא שואלים למה — כאן שואלים איך המראה החדש מרגיש." סגרתי את המחשב ופשוט ישבתי דקה, מחייכת לחדר הריק.

הגרביונים כבר לא נמצאים במגירה התחתונה. עכשיו יש לי מגירה שלמה — ובלי שום בושה בכל פעם שאני פותח אותה.